בס"ד

פרשת השבוע יתרו (המקאם חוסייני)

כ' בשבט תשע"ח (26/1/2019)

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום  קהל קדוש

מְעוֹשֵי עַוְלָה רְחַק

יֵשׁ וְאָדָם נֶחֱשַׁב נְקִי כַפַּיִם  וּבַר לְבָב

אַף אִם הוּא  חָטָא וְאֶל הָאֱמוּנָה שַׁב

גָּם הַמְקַבֵּל עֵצָה וּמעוֹשֵׂי  עַוֶל יִרְחַק

וּבִלְבַּד שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַחֲטוֹא וּלְהִצְטַדַּק

וּמִּמִּשְפַּט צֶדֶק לֹא חָמַק

מָצָאנוּ עֵצָה תִמִימָה מְאֶת כֹּהֵן מִדְיָן

אֲשֶׁר מָנָה תְּכוּנוֹת שׁוֹפֶט צֶדֶק לָעִנְיָן

שֶהוּא אִישׁ חַיִל יְרֵא אֱלֹהִים וְסַר מֵרַע

עוֹשֶׂה צֶדֶק וְאִיש אֱמֶת  וְשׂוׂנֵא בַּצַע

וְהַמְמַגֵּר כֹּל מַעֲשֵׂי פֶּשַׁע

זֶה אֵינוֹ חֹק יִסּוֹד וְלֹא חֲקִיקַת אָדָם

זֶה יִסּוֹד הַחֹק שֶׁיִּשָּׁאֵר קַיָּם  לְעוֹלָם

חֹק שֶׁלֹּא נִתַּן  לְבִטּוּל וִלֹא לְהַתְאָמָה

לִרְצוֹן מַנְהִיג אוֹ אִישׁ רָם לְפִי גַּחֲמָה

כִּי הוּא רוּחַ אַפֶּנוּ וְהַנְּשָׁמָה

קיום ישראל יֻבְטַח בּעֲשִיַת צדק בְמשְׁפָּט

לא בכדי נושא הפרשה סב סביב עשית צדק במשפט. העיתוי שמדובר בו בפרשה הוא מעמד הר סיני, המעמד החשוב ביותר לעם ישראל מראשית התהוותו, כי במעמד זה נתנו עשרת הדברות – זה הוא מעמד מתן תורה,  מ עמד מכונן של עם ישראל. אמנם בחלקה הראשון של פרשת יתרו, מתואר המפגש המחודש של יתרו כהן מדין עם משה, הפעם אחרי יציאת מצרים, בעוד המפגש הראשון של משה עם יתרו, היה בְּבָרְחוֹ ממצרים מפני פרעה, אחרי צאתו מחצר המלוכה מקום שבו גִּדְּלָה אותו בת פרעה. בבוא משה לראשונה למדין  נָשָׂא הו אשם לאשה את צפורה בתו של יתרו כהן מדין ונהיה רועה צאן-יתרו במדין. שם נולדו למשה שני בניו גֶרְשֹׁם  וְאֶלִיעֶזֶר. המפגש השני של משה עם יתרו היה, כאמור, אחרי יציאת ישראל ממצרים יציאת העם מעבדות לחרות. בחלקה השני של הפרשה מסופר ומתואר  בעיקר מעמד הר סיני ומתן תורה. והנה למרות שמתן תורה הוא אֵרוּעַ מְכוֹנֵן של עם ישראל שיש לו יחודיות בחיי עם ישראל  ומקנה לישראל מעמד מיוחד בקרב עמי תבל, הפרשה לא פתחה באירוע החשוב הזה מעמד "מתן תורה" ולא רק אלא שנתן שם הפרשה יתרו שהוא איש זר לעם ישראל והשאלה מדוע? חכמינו בהתחסם לשאלה זו אמרו כי יתרו יעץ למשה עצה נבונה וחשובה ששמה אותה משה נר לרגלי עם ישראל בצאתו ממצרים ובלכתו במדבר ובבואו אל ארץ כנען לרשת אותה, באמרו (יתרו) לו (למשה): ואתה תחזה מכל העם: אנשי חיל, יראי אלהים,אנשי אמת, שונאי בצע. .. ושפטו את העם בכל עת (יח/כא,כב). דברי יתרו אל משה משמעותם מעמד עם ישראל שיהא מיוסד אל אדני פז באם יֵעֲשֶׂה צדק במשפט. בלשון ימינו נתן לומר שהישות המדינית שעתידה לקום בארץ צריכה להיות מושתתת על חוק ומשפט ולא על גחמת אדם זה או אחר. רק לאחר מכן דובר בפרשה על מעמד הר סיני, מתן עשרת הדברות, וקבלת התורה. "זאת התורה אשר משה לפני בני ישראל" ואשר מסרה משה  לִיהוֹשֻעַ שעתיד הוא להכניס את ישראל לארץ כנען. יהושע מסר את התורה לזקני ישראל (הם חכמי ישראל), כדי שילמדו את העם לחיות על פי חֻקֵי התורה לאורך כל הדורות. אין אנו רשאים לבקש שֶׁיַעֲשֶׂה עַמֶּנוּ עִם זֻלָּתֶנוּ עַוְלָה. כי על הצדק יקום ויפול דבר. וְיִתְרוֹ שאיננו נמנה על עם ישראל, מנה תכונות השופטים בדו שיח בינו לבין משה . יש אלה הסבורים שהמדינים והישמעאלים חד הם-עם אחד הידועים בימינו כאנשי  מדבריות ערב, זאת למדים מספור מכירת יוסף, ששם נאמר: לכו ונמכרנו (את יוסף) לישמעאלים (וישב לז/כו,כז) ולאחר מכן נאמר: והמדינים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים (וישב לז/לו).  (משמע שהם שקנו אותו מאחי יוסף) גם לגבי התפיסה הרווחת שיתרו נתגייר באמרו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (יח/יא), חולקים חכמינו ז"ל ואומרים: דא עקא בהצהרה זו למעשה מבקש יתרו לומר: כי יש יותר מאלהים אחד אלא ש"אלהי ישראל" הוא גדול מכולם, והוא נשאר באמונתו ושב לארצו.

בחירת השופטים שישפטו את העם    

עשית צדק במשפט, משמעו שהעם וההמון אינם רשאים לשפוט את האדם שחטא. גם הַחַטָּא אינו יכול  לשפוט עצמו. לשם כך יש דיינים – שופטים שנבחרו בקפידה בבחינת סגולותיהם האנושיות של המתמנים כשופטים ששופטים את העם. אלה הַמֶּמַנִּים שופטים אינם בעלי סגולה וכישורים חורגים מן הרמה האנושית על חולשותיהם. מכאן שהשופטים ששופטים את בני האדם, שחטאו, אינם "מלאכים" ואין בהם רוח הקודש, הם בני אדם רגילים על חֻלשותיהם כבני אדם . כל שעליהם להיות כהגדרת יתרו : אנשי חיל ואין הכונה לאנשים בעלי כח, הכונה לאנשים שבעים ויש להם די משלהם כך שהַשׁחַד לא יפתה אום וִיְעַוֵּר אותם, כפי שביטא זאת  רש"י באמרו שהשופטים צריכים בעלי אמצעים מבחינה חמרית וחזקים מבחינה רוחנית כדי שיוכלו לעמוד בפני פיתוי כשמציעים להם שֹׁחַד. ואפשר גם  שיהיו בעלי יכולת והשפעה ומעמד בקרב עמם. וחשוב גם לאמר כי השופטים יכולים לבוא מקרב פשוטי העם ולאו דוקא מקרב האצולה ובלי יחוס ובעלי אמצעים חמריים רבים. התכונה הנוספת של השופט היא יראת אלהים ,על השופטים להיות  יראי אלהים, שיהיה עליהם פחד אלהים ולא פחד האדם, אפילו יהא העומד לדין בפניהם מנהיג-עַם ובעל שררה. הם צריכים להיות אנשי אמת, שבחכמתם מקשיבים לנדונים ולעדיהם ומגיעים לחקר האמת בעזרת שכלם שנאמר: פשרו על אנשי הָאֱמֶת עושי התורה. (מגילת פשר חבקוק ז/י)  שֹׂנְאֵי בצע מהמגילות הגנוזות  אנשים שרואים בשכרם אמצעי קיום ולא אמצעי רֶוַח שמקבלים אותו מאוצר המדינה בלבד, לכן מסתימות התכונות של  השופטים במלים שֹׂנְאי בַּצַע. זה הקודקס של השופטים שנקבע לפני כארבעת אלפים שנה. זה מביא אותנו אל "הועדה לבחירת שופטים" בימינו שהיא כיום נושא לדיון ציבורי, המעסיק את הציבור ומטיל דֹּפִי בְיָשְׁרָם של אלה שממלאים תפקידם במינוי שופטים ביושר, כבני אדם ולא כ"מלאכים" אלא שעליהם לנהוג מנהג מלאכים בהחלטותיהם, בראותם הצד והאמת לנגד עיניהם.  

התורה ניתנה לישראל במדבר

בשאלת מדוע ניתנה תורה במדבר , נשוב אל משה שדבר אל פרעה בשליחות האלהים ובדברי בשמו. למרות שהדברים יוצאים מפי משה בדברו אל פרעה, פרעה שמע אותם כבני אדם שבאים ממקום נעלם, לכן באמירה של משה לפרעה : שלח את עמי ויעבדוני (בא י/ג) היתה בשם ה' ולא הכונה לעבוד את משה, אלא לעבוד את האלהים, ואכן כך הבין זאת פרעה. שהדרישה לשלח את העם את בני ישראל מעבדות לחרות היתה, כאמור, כדי לעבוד את האלהים ולא כדי להגיע ל"ארץ כנען". למרות שזאת המטרה בסוף הדרך, אלא שהמטרה "המוצהרת" בהיות ישראל במצרים היתה לעבוד את אלהי ישראל על ידי קבלת התורה ועול מלכות האלהים ורק לאחר מכן להגיע לארץ כנען כדי להתנחל בה. ברם יש טעם נוסף לנתינת התורה לישראל במדבר ולא בארץ כנען, ב"מכילתא" של ר' שמעון בר יוחאי מתרכז הוא באמירה "ויחנו במדבר-בדימוסין" של עולם (מלה יונית) פרוש  "דֵּמוס" ביונית "ציבור" או "עם" , כי המדבר שיך לרשות הרבים, הפקר ואין עליו בעלות פרטית, הוא קנין הכלל. מכאן ניתנה תורה במדבר ולא בארץ, למען שלא יאמרו העמים האחרים שאילו ניתנה במקום אחר היו בני אותו מקום אומרים שלנו היא . לפיכך ניתנה בשטח הפקר , כך שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול . מה מדבר הפקר לכל , אף דברי תורה מופקרים לכל, מי שירצה יכול לבוא לקבל תורה.  כי עבודת אלהים איננה מותנית בארץ , יכולה להעשות בכל מקום שם ישב האדם שקבל עליו את התורה .

התורה נתנה לעם ישראל  כעם וגם לכל אחד מן העם כיחיד.

התורה ניתנה לעם ישראל שאמר נעשה ונשמע, וגם לכל אחד מן העם כיחיד. העם קבל את התורה והתחייב לקים את הכתוב בה. ברם התורה פונה גם אל כל אדם ואדם כפרט. כשם שאין אחריות בפלילים על אדם שלא סרח, כך אין אחריות בפלילים על הכלל- הקולקטיב על חטאי הפרט, אך יש לכלל אחריות מוסרית , חינוכית ותרבותית על כל פרט, לכן על הכלל ליצור תנאים ראויים שֶׁיְּכַוְנוּ את הפרט שלא לחטוא ולעשוק ולפגוע בזולת. כי החובה לקיום מצוות התורה חובה על כל אדם ואדם לבדו. קִיְמַם זכה לא קִיְמַם כָּשַׁל. לעתים פושה הפשע בקרב העם ומתרבים עושי הפשע שמצדיקה הטלת אחריות על הציבור שלא חנך את העם על כן הציבור משלם על חטאי הרבים שחטאו. אנו קוראים בפרשה זו את עשרת הדברות הנאמרות בלשון יחיד: שָמוֹר, זָכוֹר, כַּבֵּד את אביך ואת אמך, לא תגנוב, לא תשא שם אלהיך לשוא לא תחמוד. משום כך קבלת עשרת הדברות התרחשה לרגלי הר סיני כדי שהם ישמע את הקולות ויזדעזע  בְּדַבֵּר הקב"ה אל הפרט. האמירה בלשון יחיד נועדה לתת לפרט להבין כי הוא אחראי על מעשיו ויש הסוברים  כדי שהאדם יחשוב כי השם מדבר אתו ושאין בעולם זולתו דבר המגביר בו את האחריות לקיום המצוות. יש מדרשי אגדה שאומרים: כשם שכל אחד ואחד מקים את התורה כלה לבדו , כך יכול כל אחד ואחד לבטל את התורה לבדו.

מְאָז בָּעַר הַסְנֶה  יוֹם לְיוֹם מַבִיעַ אֹמֶר

וְלָיְלָה לְלָיְלָה  מְחַוֶּה דַּעַת וְהָאוֹר חוֹזֵר

וְעַמֶנוּ כְּהֶרְגְּלוֹ עַל חַסְדֵּי הָאֵל    מִתְאוֹנֵן

וְלֹא חָדֵל  עַל חַטָּאִים וּתְאֶוֵי-בֵּצַע  לְגוֹנֵן

וְשָׁכַח אֶת לֹא תַחְמוֹד לְשַׁנֵּן

לָכֶן בָּאנוּ לְשַׁנֵּן  כְּמִדֵּי שָׁנָה כֹּל הָעֲשֶׂרֶת

לְהַרְבּוֹת בְּמַעֲשִים טוֹבִים וּפָחוֹת  דַּבֶּרֶת

לֹא נֶחֱדַל לִלְמוֹד וּלְלַמֵד לְבַל  נִשְכְּחָה נָא

לִקְרוֹא כֶּדֶרֶךְ אֶרֶ"ץ אִבְתִּידָאאְ כָּלַאמְנָא*   

כְּפִי שֶׁלִּמְּדוּנוֹ אַבְהָתָנָא**

*   *כינוי לעשרת הדברות בערבית שחוברו על ידי רבנו סעדיה גאון

**אבותינו

הֲרֵי אֶלֶה כֹּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁשְׁמָעַם הָעָם בְּמַעֲמָד הַר סִינַי וְהִזְדעֲזַע

אֲשֶׁר קִבְּלַם עַל עַצְמוֹ כְּדֵי לְקַיְמַם בְּהַכְנָעָה בְרָצוֹן וּבְמֻדַּע .

שׁוּב  נָשׁוּב לֹאמַר בִּלְשׁוֹן  עֲמָמִית מְדֻבֶּרֶת אֶת חָכְמַת סְעַדְיָה  גָּאוֹן עַל כֹל הַעֲשֶׂרֶת

לְמִי  נִתְּנָה  זֹאת הַתּוֹרָה      הִיא עַצְמָה לָנוּ מוֹרָה

וְכַך הִתְרָחֵשׁ הַדָבָר     בְּסִינַי לָנוּ ה' אָמַר:

לָעַמִּים נְתַתִּיהָ וְגַם  לָכֶם בָּנָי לָכֵן נִתְנָה בַּמִּדְבַּר עַל הַר סִינָי

קַיְמוּ  מִצְווֹתֵיהָ בְּדַרְכֵי נֹעַם      הִיא תִּשְׁמָרְכֵם תָּמִיד וּלְעוֹלָם

לְפִיכַךְ אֶל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֱוֵה  קָשׁוּב בִּלְשׁוֹן עֲמָמִית חָזוֹר וְשַׁנְּנַם שׁוּב וָשׁוּב

וּקְרְאַם כְּאוֹמֵר  שִיר שׁוּב וְשׁוּב וְתַדִיר        לְהַגְדִיל שֵׁם הָאֱלֹהִים וְאוֹתוֹ להַאֲדִיר

אֲנָכִי ה' אֱלֹהֶיךָ נֶאֱמַר  בְּסִינָי לֹא יִהְיֶה לְךָ ה' אֲחֵרִים עַל פָּנָי

כִּי הַשֵּׁם הִרְאָה  כֹּחוֹ וְיִחוּדוֹ  וְגִלָּה שֶאֵין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ

לֹא תַּעֲשֶׂה  לְךָ פֶּסֶל וּתְמוּנָה    וְקַדֵּשׁ שֵׁמו ביראה ובְּאֱמוּנָה

טַע אֱמוּן בַּזֻּלַּת תָּמִיד  וְעַכְשׁו וְאַל תִּשַׂא שֵׁם  אֱלֹהֶיךָ לַשַּׂוְא

ה' כּוֹנֵן עוֹלָם  בְשִׁשָּה, וְשָׁבַת      וְנָתַנו לנו כיום הַמְנוּחָה בְּשַׁבָּת

בְכָבֶדְךָ אָבִיךָ  וְאִמְּךָ הַהוֹרִים     יִהְיוּ יָמֵיךָ אֲרֻכִּים  וּמְאֻשָׁרִים

זְכוֹר אֶת הַלָּאוִים וְאַל תִּשְכַּח     צִוּוּי הַדִּבֵּר הַשִׁשִּי לא תִּרְצַח

אֱהַב אֶת אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף    וְאַל תְּחַלֵּל כְּבֹודָהּ לֹֹא תִּנְאַף

אַל תִּפְגַּע בָאָדָם בַּבָּיִת וּבָרְחוֹב    וְאֶת רְכוּשׁוֹ וְדַעְתּוֹ לֹא תִּגְנוֹב

הַשֵּם יוֹדֵעַ  הַכֹּל עַד אֵין חֶקֶר    לָכֵן לֹא תעֲנֶה בְּרֶעֲךָ  עֵד שֶׁקֶר

ודַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל  תִתְאַוֶּה לְעוֹד וְאֶשֶׁת רֶעֶךָ  וּרְכוּשׁוֹ לֹא תַּחְמֹד

תָּם וְנִשְׁלַם שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם